על קבלה וקיבה
העולם הבא הוא זה שבא אלינו כל הזמן
מה שבא לפתחך, בא לפתח אותך
ללמוד מכל אדם ודבר
ולהתפתח.
כל דבר שאנחנו חווים בחיים
זאת הזדמנות למידה.
גם עם הקשה והנורא
כשאנחנו נעצבים ומפחדים
ועם כל בית המשפט של המחשבה
בתוכו בעולם הזה אין מוצא
אלא אם בכל זאת למדנו בזכות החוויה הזו
בחירה של חמלה והבנה
והכול בכדי להתפתח וללמוד
״כי מכל מלמדי השכלתי״.
קב״ה, קב + יה, קיבה - ברמה התפקודית, הפרקטית, האחראית על קבלה בגוף החומרי שלנו זאת מערכת העיכול, והראשונה היא הקיבה. היא מעכלת את המאווים הרגשיים והחומריים שלנו והופכת אותם להזנה לגוף ולנפש, תהליכי דעת-מוח ורגש-לב.
כשהקיבה מקבלת משהו היא לא באמת יודעת למה לצפות. מדובר בקבלה ללא צפייה. כמו המשפט שהאדם מתכנן ואלהים צוחק, או בעצם: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י"ט, כ"א)
אנחנו חושבים, לומדים, מתכננים ועושים דברים. אבל עלינו לזכור להקשיב פנימה ולדעת שהכול כאן זמני. שום דבר לא באמת שלנו, הכול ניתן לנו בהשאלה. ככל שנהיה שתודעה הזאת נרגיש קלות וגמישות לגבי אירועי החיים.
מאז אנחנו ילדים, העולם מפתיע, פלאי כמעט ואי אפשר לצפות מה יקרה. תמיד כשמשהו מפתיע אותנו, יש לנו אפשרות לקבל או להתנגד. כלומר לפעול דרך סקרנות מה לעשות עכשיו או להתאכזב כי לא ציפינו שזה יקרה ככה ולא לשחרר את מה שחשבנו שנקבל.
כשאנחנו בהתנגדות למה שקורה יש כיווץ, מתח. מערכת עצבים מופעלת, מפסיקה את עיכול המציאות, וממש מערכות הגוף כמו העיכול, הרבייה, סינון השתן, מערכת החיסון מורידות פעילות. לצד זה מערכת העצבים והפעולה מגבירים שחרור קורטיזול, אדרנלין, הכנסת אנרגיה וסוכר לתאי השרירים כדי לפעול.
כשהסכנה חולפת אנחנו שוכחים לרוב להוציא את המתח שהצטבר והגוף נשאר מכווץ משהו. המתח הזה מונע בעדנו להשלים עיבוד של מה שהיה כי עדיין זה תקוע לנו בתודעה כאירוע שהפתיע, לא ציפינו לא ואולי היינו צריכים לפעול אחרת ועשינו טעות ופספסנו וכו׳, ולכן זה מקשה על הגוף לסיים לעכל את המזון ולחזור לפעילות רגועה ומתקנת. המתח עדיין מכווץ את איברי העיכול ותפקוד שאר המערכות. זה גורם לבעיות עיכול ממש.
הפעולה הזו בה אנחנו לא מסיימים לעכל צורכת המון אנרגיה ועם הזמן מכלה את משאבי הגוף.
הקיבה מתמלאת חומציות. יש היחלשות של השסתום העליון של הקיבה (פילוריס), תופעת צרבות ואולקוס ועוד׳ יש הצטברות רעלים בעיקום הקטן של הקיבה ובפגיעה בגורם המשפיע על ייצור ויטמין b12, כיבי קיבה והיחלשות של ריריות הקיבה עד למצב של חולשה אמיתית והופעת שכפול תאים סרטנית.
אז מה עושים?
חוסר קבלה, תחושה שמה שנעשה במציאות לא היה צריך להיות ככה, סותמת אותנו מבפנים ואז מתחילות להופיע תופעות של כאב ומחלה בגוף. זה יכול לקרות בכל מיני מקומות בגוף בלי קשר לקיבה דווקא, למרות שגם היא מכווצת ללא ספק.
דרך לקבלה היא הבנה שהמציאות קשה וכואבת אבל היא לא כדי לגרום לנו באופן פרטי או קבוצתי לחוות סבל. אין פה איזה מטרה מלמעלה, ממש כוונה שאנחנו נסבול. אין פה עניין של שכר ועונש, זה לא עובד ככה. המציאות היא משהו שבאנו לחוות כדי ללמוד ולהתפתח, להתנסות בחיים, להביא חיים, להיות בתקשורת עם מה שאנחנו קוראים לו חיים.
לכן כשהתקשורת שלנו נמצאת בהתנגדות, השיח הפנימי והחיצוני שלנו במתח, בריב, אנחנו חווים סבל. אנחנו לא מממשים את מה שבאנו לעשות כאן, שזה להיפגש, לתקשר ולהיות בנתינה ובהכרה שאנחנו כל הזמן מקבלים חיים, אוויר לנשימה, כוחות ותשוקה להתקדם בחיים.
חוסר הקבלה לא יגרום לעשיית צדק בעולם, להיפך. זה מפריע לנו להביא צדק לעולם. כשאנחנו חווים עוול וזוועה וחוסר צדק, עלינו לקבל קודם כל שזה מה שקורה בכל מקום בעולם.
הקבלה הזו מאפשרת לנו לשחרר את הכעס והכאב, את הרגשות שמערפלות את דעתנו והופכות אותנו טיפשים ולא מסוגלים לפעול. הקבלה מאפשרת לנו להיות בחכמה ולפעול בתבונה, לענות על השאלה איך אנחנו יכולים לשפר את המצב מבלי לגרום לסבל נוסף, מבלי לעבור על מה ששנוא עליך אל תעשה לאדם אחר.
ברור שבסיטואציה לא נעימה מפתיעה או מאכזבת ופוגעת, קודם כל אנחנו מנסים לשרוד את זה. זה תמיד קשה. וגם אם היינו נקיים מציפיות יש עדיין אכזבה ממה שקרה, יש כיווץ, אין זרימה חופשית.
לכן עלינו להבין שמצב הזה אנחנו לא מספקים מספיק משאבים לגוף כדי לשאת אותנו בחיים האלה. הדבר הכי חשוב הוא אוויר לנשימה. בלי אוויר ללב אין חיים. לכן נשימה מודעת ללב במשך כמה נשימות מלאות ועמוקות יכולה להפעיל שוב את התנועה הנעימה והמאוזנת יותר בין מערכת סימפתטית לפרה סיפתטית ולמנוע שחיקה.
לאחר מכן, יש לנו אפשרות לשחרר את הציפייה ממה שאמור היה לקרות וממה שאמור לקרות בעתיד. נגיד ולא אמור לקרות שום דבר כמו שתכננו, ובאמת שום דבר לא חייב לקרות ככה. הרי זה יכול לפנות לנו את הזמן, המחשבה, הלב והנשימה לפעול כפי שאנחנו מאמינים ולשחרר את האחרים שיתנהגו כמונו.
כי מאחורי כל אכזבה וחומציות כלפי האחרים יש את האני הפנימי שרוצה להרגיש טוב וראוי בפני עצמו / עצמה. מבלי להיות תלויים באיך מתנהגים כלפינו. זה משחרר אותנו מהתחרות ומאפשר הבנה עמוקה יותר שכולנו כאן במשחק של להרגיש טוב עם עצמנו. שהאתגר הוא להרגיש טוב עם עצמנו, ביחד.
הגישה הזו מאפשרת לנו להיכנס למצב יוגי, למפגש פנימי יותר עם עצמנו.
הקיבה מקבלת מזון פיזי ורגשי ואחראית על פירוקו. כל עוד לא סיימנו לעכל, המערכת האנרגטית שהיא אנחנו מכווצת. כמו צינור מים בגינה. המים מוזרמים לברז ולצינור אבל הצינור מלא קיפולים ודברים שמועכים אותו, הכוחות שלנו והמעשים שלנו יוצאים בעשרים אחוז מהכוח הגלום בנו. האנרגיה אינה בזרימה חופשית, למרות שאנחנו מחוברים למקור האנרגיה כל הזמן. רק בסוף חיינו מתנתק הצינור מהברז ונשאר בעולם הזה. האנרגיה כמו המים שזרמו מקודם, עדיין קיימת במקור משם אנחנו באים.
כשאנחנו חשים תחושת החמצה או פספוס זה כי ציפינו למשהו, נכון? כשאנחנו חומציים על העולם או על מישהו, כלומר, כועסים כי ציפינו ליחס מסוים, פתח הקיבה-ושט (פילוריס) ייחלש. כשזה נחלש, זה מעיד על חוויה שמישהו פולש לטריטוריה שאנחנו מחשיבים שהיא שלנו. וזה גורם לנו להרגיש לא מוגנים בטריטוריה שלנו.
מבחינה פיזית יכולת הספיגה של B12 נפגעת. אם בתפיסה שלנו משהו היה צריך לקרות אחרת וזה לא בסדר המצב הזה עכשיו, הכיווץ והתסיסה נמשכים. ומביאים לירידת ברזל ואפילו אנמיה.
לכן כדאי שנמצא דרך לשחרר את התחושה שהיה צריך לקרות משהו והוא לא קרה. הרי בואו נגיד שאם זה לא קרה וזה צריך לקרות אז זה יקרה. אם יש לנו משהו לעשות לגבי זה, מעולה אז אין מה לדאוג. אם אין לנו מה לעשות כרגע או שאנחנו לא יודעים מה לעשות, גם סבבה, אז יבוא לנו רעיון או הזדמנות בהמשך מתישהו ונעשה יותר טוב כי למדנו מהניסיון שלנו.
אפטות בפה גם מעידות על כך שיש מתח בקיבה כי מרידיאן הקיבה עובר שם. לכן כדאי לתחזק את אוכלוסיית החיידקים הנקראת פרוביוטיים, בעזרת יוגורט עזים לדוגמא על בטן ריקה ובמרחק שעתיים ממזון אחר.
התפרצות חיידק הליקובקטור מעיד על חומציות יתרה, תחושת חולי חוזרת וטיפול אנטיביוטי חוזר אשר הורס את אוכלוסיית חיידקי העיכול. כשיש יותר מדי הליקובקטור הדבר מעיד על חולשה של הקיבה, לכן החיידק משכפל עצמו כדי לנקות את רקבון רירית הקיבה. הרירית מתפוררת בשל עודף החומציות, מה שגורם לגסטריטיס וכיבי קיבה גם.
מה עושים? כמו עם האפטות בפה, רק שהפעם כדאי לא לקחת יותר מדי אנטיביוטיקה ולהשקיע יותר בתזונה מרפאת ומונעת. יש תהליכים שונים שאפשר ללכת בהם כדי לעודד איזון במערכת העיכול.
כאב ברכיים, שחיקת מיניסקוס וכל האזור, לרוב גם קשור לפעילות הקיבה, לחוסר קבלה, מתח בשרירי הירך הופך את השריר נוקשה אז כל המשקל יורד על הברך ומייצר שחיקת יתר בסחוסי הברך מה שבהמשך כואב מאוד. הצורך להניע ולהגמיש את האזור גורם לגוף להזרים נוזלים רבים ויכולה להיווצר ברוסקית באחורי הברך.
לכן חשוב מאוד בעת כאבי ברכיים להשקיע למשל עיסוי וגישה מחממת כלפי שרירי הירך שסוחבים במאמץ את משקלנו הפיזי והרגשי, רק כי הברכה אינה נגלית מול הסיטואציות היומיומית שמרתיחות אותנו. יש תחושה של החמצה, פספוס, אכזבה שוב ושוב מהתנהגותם של אנשים, קרובים ורחוקים. לכן התנועה הפיזית, מתיחות הירך ״רגל לאחור״, גשר ועוד, יכולות לעזור אך הנוקשות והחמיצות הפנימית חייבת יחס והתעוררות גישה חדשה.
מבחינה רוחנית - ברך היא מפגש המאפשר תנועה בחיים. ברכה, טבילה במקווה - בריכה.
אך כשאנחנו מתנגדים למה שקורה בחיים אז יש שם כיווץ. אין הודיה ברכה על מה שיש. יש חוסר בקבלה. כדי לשחרר את המקום יש לעורר הודיה ולבקש סליחה שהתנגדנו כל-כך ונאבקנו במה שקורה. ממלחמה עוברים לחמלה. זו הדרך.
כשאנחנו מסכימים לקבל את האחרים כמו שהם, יש פתח להתמודדות נעימה יותר, זה תהליך למידה. כשאנחנו נותנים לרגש המכווץ להתבטא ולהשתחרר, גם אם מדובר באירוע לפני הרבה שנים שאנחנו כבר לא זוכרים או משהו שקרה לאחרונה. משתחרר הכיווץ והכאב.
לרוב, ברקע הכאב, יש אירוע שורשי מהילדות, שחוזר על עצמו במהלך החיים אבל כל פעם בתמונה אחרת, כלומר המשתתפים זה לא אותם המשתתפים והמקום לא אותו מקום.
פעם זה היה בבית הספר והיום בעבודה למשל.
ובכל מקרה, המקום הכואב שלנו הוא שער הפתיחה לתהליך של טיפול בעצמנו. אם לבד ואם בעזרת מטפל, זוהי נקודת ההתחלה, נקודת ציון בדרך של למידה.. כשאנחנו מבינים שכל מה שהיה ומה שקורה, זה חלק מתהליך של למידה בחיים האלה, אנחנו מתרגלים קבלה. קבלה של החיים, של אחרים ושל עצמנו.
והופכים להיות מקור השראה, ערך והכרה במי שאנחנו. ככה האחרים יותר שמחים להיות בקרבתנו כי אנחנו לא רוצים מהם ערך והכרה אלא יש לנו בשפע ובאנו לחלק אותו לכל מי שנקרה בדרכנו.
