על קבלה וקיבה
העולם הבא הוא זה שבא אלינו כל הזמן
מה שבא לפתחך, בא לפתח אותך
ללמוד מכל אדם ודבר
ולהתפתח.
כל דבר שאנחנו חווים בחיים
זאת הזדמנות למידה.
גם הקשה והנורא
אנחנו נעצבים ומפחדים
בית משפט של המחשבה
ואז בעולם הזה אין מוצא
אלא אם למדנו בזכות החוויה הזו
בחירה של חמלה והבנה
והכול בכדי להתפתח וללמוד
״מכל מלמדי השכלתי״.
קב״ה, קב + יה, קיבה - ברמה התפקודית, הפרקטית, האחראית על קבלה בגוף החומרי שלנו זאת מערכת העיכול, והראשונה היא הקיבה. היא מעכלת את המאווים הרגשיים והחומריים שלנו והופכת אותם להזנה לגוף ולנפש, תהליכי דעת-מוח ורגש-לב.
כשהקיבה מקבלת משהו היא לא באמת יודעת למה לצפות. מדובר בקבלה ללא צפייה.
מאז אנחנו ילדים, העולם מפתיע, פלאי כמעט. עם הזמן מאיים ומלא טוב ורע. ואי אפשר לצפות מה יקרה. ותמיד כשמשהו מפתיע אותנו, יש לנו אפשרות לקבל או להתנגד.
כשאנחנו בהתנגדות למה שקורה יש כיווץ, מתח.
מה שמונע בעדנו לסיים לעכל את המזון, כי המתח מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית ומייצרת תגובה הורמונאלית כדי להתמודד עם הבעיה.
בזמן הזה אנחנו בפעולה, חשיבה על מה שקרה והיה יכול להיות אחרת, דיבור פוגע ופגוע של תוקף וקורבן, ותנועה אל מה שעלול לקרות ואיך למנוע זאת בעתיד.
הפעולה הזו בה אנחנו לא מסיימים לעכל צורכת המון אנרגיה ועם הזמן מכלה את משאבי הגוף.
הקיבה מתמלאת חומציות. יש היחלשות של השסתוום העליון של הקיבה, הפילוריס, תופעת צרבות ואולקוס ועוד׳? יש הצטברות רעלים בעיקום הקטן של הקיבה ובפגיעה בגורם המשפעל ייצור ויטמין בי12, כיבי קיבה והיחלשות של ריריות הקיבה עד למצב של חולשה אמיתית והופעת שכפול תאים סרטנית.
אז מה עושים?
בגדול הכול נכון, לא ציפינו שזה יקרה, וזה הפתיע ואכזב ופגע.
וגם אם היינו נקיים מציפיות, זה לא מה שחשבנו שיכול לקרות.
כל עוד יש אכזבה ממה שקרה, יש כיווץ, אין זרימה חופשית.
קודם כל, אם נצליח לנשום 10 נשימות עמוקות אנחנו יכולים להפעיל שוב את התנועה הנעימה והמאוזנת יותר בין מערכת סימפתטית לפרה סיפתטית ולמנוע שחיקה.
לאחר מכן, יש לנו אפשרות לשחרר את הציפייה ממה שאמור היה לקרות וממה שאמור לקרות בעתיד. נגיד ולא אמור לקרות שום דבר כמו שתכננו, זה יכול לפנות לנו את הזמן, המחשבה, הלב והנשימה לפעול כפי שאנחנו מאמינים ולשחרר את האחרים שיתנהגו כמונו.
כי מאחורי כל אכזבה וחומציות כלפי האחרים, יש אותנו שם. את האני הפנימי שרוצה להרגיש טוב וראוי בפני עצמו / עצמה. מבלי להיות תלויים באיך מתנהגים כלפינו. זה יסוד החוויה מול החברה, מול הערך העצמי שלנו
שינוי הגישה הזה של העצמה עצמית, לא יותר טוב ולא פחות מהאחר, אלא משוחרר יותר להיות בתחרות של בעל ערך והבנה עמוקה יותר שכולנו כאן במשחק של להרגיש טוב עם עצמנו לבד ואל מול החברה.
הגישה הזו מאפשרת לנו להיכנס למצב יוגי, למפגש פנימי יותר עם עצמנו.
הקיבה מקבלת מזון פיזי ורגשי ואחראית על פירוקו. כל עוד לא סיימנו לעכל, ישנה כיווציות במערכת האנרגטית שמונעת זרימה חופשית עם נהר החיים.
כשאנחנו חשים תחושת החמצה או פספוס זה כי ציפינו למשהו, כשאנחנו חומציים על העולם או על מישהו, כלומר, כועסים כי ציפינו ליחס מסוים, פתח הקיבה-ושט (פילוריס) ייחלש. כשזה נחלש, זה מעיד על חוויה שמישהו פולש לטריטוריה שאנחנו מחשיבים שהיא שלנו. וזה גורם לנו להרגיש לא מוגנים בטריטוריה שלנו.
מבחינה פיזית יכולת הספיגה של B12 נפגעת. אם בתפיסה שלנו משהו היה צריך לקרות אחרת וזה לא בסדר המצב הזה עכשיו, הכיווץ והתסיסה נמשכים. ומביאים לירידת ברזל ואפילו אנמיה.
אפטות בפה גם מעידות על כך כי מרידיאן הקיבה עובר שם. לכן כדאי לתחזק את אוכלוסיית החיידקים הנקראת פרוביוטיים, בעזרת יוגורט עזים לדוגמא על בטן ריקה ובמרחק שעתיים ממזון אחר.
התפרצות חיידק הליקובקטור מעיד על חומציות יתרה, תחושת חולי חוזרת וטיפול אנטיביוטי חוזר אשר הורס את אוכלוסיית חיידקי העיכול. כשיש יותר מדי הליקובקטור הדבר מעיד על חולשה של הקיבה, לכן החיידק משכפל עצמו כדי לנקות את רקבון רירית הקיבה. הרירית מתפוררת בשל עודף החומציות, מה שגורם לגסטריטיס וכיבי קיבה גם.
מה עושים? כמו עם האפטות בפה, רק שהפעם כדאי לא לקחת יותר מדי אנטיביוטיקה ולהשקיע יותר בתזונה מרפאת ומונעת. יש תהליכים שונים שאפשר ללכת בהם כדי לעודד איזון במערכת העיכול.
כאב ברכיים, שחיקת מיניסקוס וכל האזור, לרוב גם קשור לפעילות הקיבה, לחוסר קבלה, מתח בשרירי הירך הופך את השריר נוקשה אז כל המשקל יורד על הברך ומייצר שחיקת יתר בסחוסי הברך מה שבהמשך כואב מאוד. הצורך להניע ולהגמיש את האזור גורם לגוף להזרים נוזלים רבים ויכולה להיווצר ברוסקית באחורי הברך.
לכן חשוב מאוד בעת כאבי ברכיים להשקיע למשל עיסוי וגישה מחממת כלפי שרירי הירך שסוחבים במאמץ את משקלנו הפיזי והרגשי, רק כי הברכה אינה נגלית מול הסיטואציות היומיומית שמרתיחות אותנו. יש תחושה של החמצה, פספוס, אכזבה שוב ושוב מהתנהגותם של אנשים, קרובים ורחוקים. לכן התנועה הפיזית, מתיחות הירך ״רגל לאחור״, גשר ועוד, יכולות לעזור אך הנוקשות והחמיצות הפנימית חייבת יחס והתעוררות גישה חדשה.
מבחינה רוחנית - ברך היא מפגש המאפשר תנועה בחיים. ברכה, טבילה במקווה - בריכה.
אך כשאנחנו מתנגדים למה שקורה בחיים אז יש שם כיווץ. אין הודיה ברכה על מה שיש. יש חוסר בקבלה. כדי לשחרר את המקום יש לעורר הודיה ולבקש סליחה שהתנגדנו כל-כך ונאבקנו במה שקורה. ממלחמה עוברים לחמלה. זו הדרך.
כשאנחנו מסכימים לקבל את האחרים כמו שהם, יש פתח להתמודדות נעימה יותר, זה תהליך למידה. כשאנחנו נותנים לרגש המכווץ להתבטא ולהשתחרר, גם אם מדובר באירוע לפני הרבה שנים שאנחנו כבר לא זוכרים או משהו שקרה לאחרונה. משתחרר הכיווץ והכאב.
לרוב, ברקע הכאב, יש אירוע שורשי מהילדות, שחוזר על עצמו במהלך החיים אבל כל פעם בתמונה אחרת, כלומר המשתתפים זה לא אותם המשתתפים והמקום לא אותו מקום.
פעם זה היה בבית הספר והיום בעבודה למשל.
ובכל מקרה, המקום הכואב שלנו הוא שער הפתיחה לתהליך של טיפול בעצמנו. אם לבד ואם בעזרת מטפל, זוהי נקודת ההתחלה, נקודת ציון בדרך של למידה.. כשאנחנו מבינים שכל מה שהיה ומה שקורה, זה חלק מתהליך של למידה בחיים האלה, אנחנו מתרגלים קבלה. קבלה של החיים, של אחרים
של עצמנו.
והופכים להיות מקור השראה, ערך והכרה במי שאנחנו. ככה האחרים יותר שמחים להיות בקרבתנו כי אנחנו לא רוצים מהם ערך והכרה אלא יש לנו בשפע ובאנו לחלק אותו לכל מי שנקרה בדרכנו.
אם יש לך עניין בלהבין את הכאב שלך, בבקשה, זוהי הזמנה לכתוב לי כאן או בפרטי.
אשמח ללכת צעד צעד ולחקור את מוצא הכאב, בשביל זה אני כאן. אותי זה מרתק ואני בפליאה אל מול הפאזל האינסופי שכל אחת ואחד מאיתנו מגלם בחיים האלה.
תודה על הזכות
תודה על ההקשבה
תודה על ההזדמנות
