על יראה וריאה
דברים פרק י"א, כו:
״רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה:״
תנועת החיים היא בין כיווץ לפתיחה,
יציאה לעולם דרך צרה ומאמץ רב.
העיניים סגורות ונפתחות.
האם זה חלום?
הריאות הריקות מתמלאות אוויר
וצריבה ראשונה מן פעולת החימצון מולידה
בכי ראשון
ואז חיבור מחדש, חמלה וחום הורים
שהם כאוויר לנשימה
רגיעה והרפייה.
ר״א + י״ה, בריאה, יראה, ריאה - הריאות תפקידן להכניס חמצן שהוא המטבע הבסיסי לפעולות של הפקת אנרגיה ונשימה תאית, כלומר כל תאי הגוף זקוקים לחמצן כדי לעשות את עבודתן, לחץ דם, רמת חומציות תקינה בדם ותהליך הניקוי שלו. לכן בלי חמצן אין חיים.
פעולת הנשימה מתרחשת בלי שנתכוון לכך. כיווץ הסרעפת והשרירים מאפשרים ירידת לחץ בריאות והאוויר מבחוץ כמו נשאב פנימה בפעולת השאיפה שלנו.
הנשימה הראשונה שלנו מחמצנת את בועיות הנוזל הצחצחות בנאדיות הריאה והילוד שרק עכשיו נולד בוכה עקב כאב החימצון ששורף כמו אש. ככל ששלב היציאה לעולם יהיה עדין ורך, כך חווית החיים הראשונה שלו תהיה נטולת כאב, חוסר אונים ופחד. הפחד מהחיים יתבלבל בהמשך עם פחד המוות, שקשור לזיכרון הכאב הראשון שנצרב בריאות.
לכן כאבים בחזה, מחלות הקשורות בריאות כמו דלקת ריאות, אסטמה, ברונכיט, שפעת, פריחות עוריות ועוד׳, למעשה כל ביטוי בו הריאות יוצאות מאיזון קשורות בשורש אל חוסר האונים של נשמת אפיו הראשונה של הילוד.
לכן ראשית אהבה - ר״א, מהולה בכאב שאותו אנחנו במהלך החיים לומדים לרכך, לחמם, לחבק ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא לבד.
רגע, אז אם הלידה תהיה רכה מאוד האם הילד יהיה נטול פחד? לא.
כי במהלך השנים הראשונות יש עוד הזדמנויות רבות בהן הילד ירגיש חוסר אונים מול סיטואציות שלא יהיה ניחום הורי רגשי מספיק. ואז יתעורר אותו פחד ובעקבותיו פחד הנטישה המוכר. אבל זה בהחלט עוזר אם יולדים ברכות כמה שאפשר ואם עוזרים לאדם להגיע לעומק החוויה של לידתו ולחדש בה תנועה של אהבה.
בזמן חוסר האונים פעולת הנשימה לא עובדת כראוי. כיווץ יתר או הרפיית יתר שנוצרים בשל משבר רגשי, מייצרים חומציות יתר, הצטברות נוזלית וחוסר יכולת לנקות ולשמור על הזנת הגוף באנרגיית החיים. לכן יש הצטברות ליחה, נזלת, סינוסיטיס במערות הפנים מתחת לגובה העיניים, שפעת ודרכים שונות נוספות של הגוף להוציא את הרעלים האלה.
כשאנחנו נושמים באופן מודע, אנחנו יכולים להירגע ולהרגיש טוב יותר, לא משנה מה המצב, אנחנו הופכים רגועים יותר כי האוויר מספק לנו תחושה בסיסית של חיים. זו גם דרך לשחרר כיווצים שקרו מזמן אבל עדיין נמצאים במערכת.
בזמן הנשימה המודעת ניתן להתבונן בחוויה, כל חוויה, ולהכניס בה יותר רוגע, יותר פרקטיקה ופחות נפילה רגשית וקורבנות. מבחינת העצבים הכול נרגע. כי מערכת העצבים האוטונומית עוברת ממצב מופעל סימפתטי למצב תיקון והפרייה פרה סימפתטי. יש הזנה של חמצן שמרכך את תנועת הסינפסות עצמן.
כשאנחנו מודעים יותר לנשימה שלנו ולומדים להיות יותר בסבבה עם מה שנתפס לא בסדר בחיים, יש מעבר הרמוני יותר בין שתי המערכות האלה וקל לנו להירגע מהר יותר, לחשוב בבהירות, לפעול במהירות וביעילות. משאבי הגוף אינם מתבזבזים על קורטיזול ואדרנלין, וכל הגוף מודה לנו כי יש לו זמן לתקן ולפנות חומצות, רעלים וריקבון מהגוף.
מתוך המילה נשימה עולה האות יוד ואנחנו מתחברים לנשמה. מתוך המילה אוויר עולה יוד בחיבור האות וו במילוי (גימ׳ יוד(20)+וו(12)=32=ל״ב) ומתגלה אור. כלומר חיבור הנשמה עם לב נעשה דרך מודעת לנשימה. כשאנחנו לא בחיבור, אין ראיה של אמת, יש חוסר בהכרה של שורש החיים שלנו, מאיפה אנחנו מגיעים ולאן אנחנו חוזרים בסוף החיים. לכן יש פחד מהחיים ופחד מהמוות.
כשאנחנו נתקפים פחד וחוסר אונים כי אנחנו לא מרגישים שהאנשים הכי קרובים אלינו רואים אותנו ונותנים לנו תחושה של ביחד כשיש קושי, אז נוצר כיווץ אנרגטי בריאה. אנחנו מרגישים שנצטרך לבד לשרוד, שהמציאות היא הישרדות בודדים, אנחנו הופכים יותר ויותר מרוחקים, לא מבטאים רגשות מול האחרים, יוצרים רושם מאיים על הסביבה (שלא בכוונה אפילו), מתוך צורך להגן על הלב שלנו שלא יפגע ולא יאבד את יכולת הנעת אנרגטיית החיים בגוף.
לעומת זאת, תחושה של רואים אותי נותנת חמימות, ביחדנס ומשחררת את הפחד מהלבד, נטישה, והצורך לשרוד לבד ובלי עזרה.
לרוב, ברקע הכאב, יש אירוע שורשי מהילדות, שחוזר על עצמו במהלך החיים אבל כל פעם בתמונה אחרת, כלומר המשתתפים זה לא אותם המשתתפים והמקום לא אותו מקום.
פעם זה היה בבית והיום זה בזוגיות או מול חברים קרובים.
עלינו ללמוד איך להחזיר לעצמנו את תחושת החמימות והערך הפנימית. הערך העצמי שלנו, הראשוני, שיש לנו זכות להיות כאן בחיים, שאנחנו בעלי ערך בחלק שלנו בחיים האלה. שיש לכולנו חלק בחיים, לא יותר ולא פחות מאחרים, אבל החלק שלנו ייחודי ובלעדיו העולם יהיה חסר. ממש כך. הפחד הגבוה ביותר, היראה, הוא שלא נכיר בכך שכולנו באנו מאותו המקור, שכולנו באנו באהבה לעולם. שאם לא נביא את עצמנו לידי ביטוי זה יהיה חבל, שזה אומר שזה יהיה עצוב. לכן העצב מצטבר כמו דמעות בריאות ויוצר גודש של ליחה. אנחנו נעצבים על בדידותנו ומרוב עצב אנחנו מתמלאים כעס על החיים, על כמה נורא שאנחנו כאן בחיים. והכעס יוצא מהאף, כלומר הוצאת הזעם מאפשרת שחרור חום וגודש לחלוח נאדיות הריאה כדי לגרום לנו לעצור עקב הוצאת הרעלים (מחלה) ולעצור כדי להתבונן - לשם מה זה קורה ומה זה מלמד אותנו?
המקום הכואב שלנו הוא שער הפתיחה לתהליך של טיפול בעצמנו.
אם יש לך עניין בלהבין את הכאב שלך, בבקשה, זוהי הזמנה לכתוב לי כאן או בפרטי.
אשמח ללכת צעד צעד ולחקור את מוצא הכאב, בשביל זה אני כאן. אותי זה מרתק ואני בפליאה אל מול הפאזל האינסופי שכל אחת ואחד מאיתנו מגלם בחיים האלה.
תודה על הזכות
תודה על ההקשבה
תודה על ההזדמנות
