על ארח ומשבר
״וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.״ משלי ד׳ י״ח
חשבת שהסדק נשאר בך
שרואים עליך הכול
אבל זה נעלם מעיניהם
ואולי ככה עדיף
מתנחם בפיצול הקיומי
עם כמה שזה מנחם
כי מה שהיה לפני כבר לא עוד
אבל עדיין חי מאוד
ואין דרך אחת
למלא את הסדק
זהב וכסף
תרקדו בשדות האינסופיים
רגע שחור הולך ונעלם בפנים
מבקש להפיק אור
להחזיר רוח חיים
טראומה, משבר, מר + שב - המשבר תפקידו ליצור סדק במשהו שנחשב שלם, מושלם. כדי להתמודד עם הכאב הנפשי והרגשי ההתנהגות שלנו משתנה. מה שנשבר לעולם לא יהיה שלם שוב. משהו חדש הולך להיות בחיינו וככל שנקבל את זה, חוסר האונים שחשבנו שאנחנו מוגנים ופתאום לא, הטראומה - הפצע שנוצר מהשבר, יקבלו מילוי משמעות בפנים, תחושת צמיחה והתרחבות. חלק מהדרך שלנו בחיים האלה, מכיוון שאלה החיים וזה הדבר היחיד שיש. אין חיים אחרים, נכון? אז כל דבר שקורה בחיים הוא חלק מהדרך. ואם זה חלק מהדרך שלנו אנחנו נלמד איך לראות את האור בתוך מה שנחווה חושך.
החיים מיוחדים מאוד, פלאיים ממש, אך רק בצמצום החיים מתגלה ייחודיותם. בתחושת החוסר מתגלים כלים להתפתחות. כמו שהאר״י הקדוש דיבר - בתחילה הכול אור אינסוף ברוך הוא היה. גם היקום וסיפור המפץ הגדול התחיל מנקודת אור שהיא הכול. ובכדי לגלות את האלוהי, יש לצמצם את האור.
כשאנחנו עוברים משבר או נמצאים במשבר, כל עוד לא עיבדנו את המשבר, כלומר הפכנו יותר מודעים להשפעה שלנו עלינו, על השינוי שנוצר בדרך התנהגותנו, בנסיון להתמודד. אנחנו חווים חוסר. אם נחוו תגובה למשבר מהסביבה שתייצר שבר נוסף, אז תיווצר טראומה. איזה תגובה? חוסר קבלה, הבנה, הכלה. שוב חוויה דומה למה שחווינו במשבר עצמו כמו - חוסר הגנה, ביטחון, חופש ביטוי ותנועה. חוסר ערך, משמעות. המשבר והתגובה למשבר מייצרים את עומק הפגיעה שנחרטת בנו.
בזמן הזה אנחנו נמצאים במצב הישרדותי. גם אם עובר זמן והתרחקנו מהמקום ו/או האדם שבו חווינו את המשבר, עדיין צבור בתוכנו מתח, עדיין מערכת ההפעלה בפעילות יתר של הורמוני המתח, קורטיזול למשל, כדי להתמודד עם סכנה. גם אם הסכנה חלפה, כל עוד לא שחררנו את המתח שהצטבר, אנחנו נשאר דרוכים אפילו מבלי לשים לב לכך. יכולות לעבור שנים וזה יתפרץ כי המערכת לא תוכל להכיל עוד. כל אדם והמערכת שלו וכמה מתח היא יכולה להכיל. ככל שעוצמת הפגיעה רבה יותר ולמשך זמן יחד עם חווית הנטישה מהסביבה הקרובה כך הטראומה עמוקה יותר. הביטוי שלה יהיה מרחיק לכת יותר לכיוון המאניה, הדיפרסיה והשילוב ביניהם. הסכיזופרניה, הפיצול, אובדן הזהות וחוסר האמון יבלע אותנו. זה החושך שמטרתו למצוא אלומת אור, ארח, שיוביל אותנו אל מחוץ המערה שאליה נפלנו.
הטבע מופלא ומלמד אותנו הכול. ניתן לראות איך חיות מתנהגות לאחר מתח של מרדף למשל, החיה שניצודה והצליחה להינצל פורקת את המתח מהגוך על ידי רעד. גם כלב הבית, לאחר שהרגיש חוסר אונים מסיבה כל שהיא, קם ומנער מעליו את המתח שנתפס בו. אך בני האדם מתוחכמים כביכול, אינם רגילים לנער מעליהם את המתח הזה. מתוחכמים מהכוונה שלמדנו שיש לדבר על הדברים, לתת להם ביטוי כדי לעכל את הקושי והכאב שחווינו. דרך הדיבור משתחרר המתח בצורה רגשית ולעיתים אנו מרשים לעצמנו גם להוציא את המתח בצורת רעד גופני. הנשימה עוזרת להניע את מצב הרוח הדכאני או המניאטיבי. ככה כל חלקינו עוברים שחרור ועוברים למצב של הרפיה.
כל עוד לא שיחררנו את המתח, המערכת במצוקה. יש פעילות הורמונאלית יתרה, חוסר עיכול יעיל, מערכת החיסון כמעט ולא עובדת. כל המערכת מגוייסת לעבור את המשבר הרגעי. פעילות יתר מכלה את משאבי האנרגיה, אנחנו נוטים לעייפות יתר, עירנות יתר, אין לנו זמן להקשיב. אין חשק או יכולת לקיים יחסי מין, גם לא לעיכול של מה שקורה ואפילו של האוכל שאנחנו מנסים להזין את עצמנו. סכרת יכולה להופיע, יתר לחץ דם, חוסר אונות ועוד׳
המערכת בפעילות יתר ואנחנו קורסים לישון, לא הולכים לישון. עייפים כל הזמן, בעיות שינה, שלפוחית מטורללת. חוסר סבלנות, התפרצויות זעם.
דיבור, שיח, מאפשר מתן עדות. לא רק שיש מי שמקשיב, אלא שאנחנו מוציאים קול מתוך מרדף המחשבות שאנחנו מצויים בו. הוצאת הכול מאפשרת לנו להיות עדים למהלך מחשבותינו. לשחרר את המשפטים החוצה ולבחון אותם יותר בהגיון. כל עוד הכול נשאר בפנים במחשבות אין לנו יכולת להתבונן ולהפעיל בירור ומציאת שיקול דעת לגבי מה שחווינו.
נשימה היא כלי חשוב נוסף בתהליך שחרור המתח. בעזרת תרגול נשימות אפשר להיכנס למצב תודעתי משוחרר יותר משליטת יתר, מתח יתר. אך מומלץ לא לעשות את זה לבד כדי לחלוק בדיבור את הקושי ולקבל תמיכה וחימום לב בזמן התהליך.
הסיבה שנשימות ודיבור הם שילוב חשוב בתהליך שחרור המתח ועיבוד החוויה, היא כי ברגע המשבר כל העולם נעצר, נוצר חושך במהות, בחוויית החיים. לא היה קול, לא היה אוויר. רגע
הפסקנו לנשום. התנתקנו. הזמן עצר מלכת. ונוצר מעין כיס תודעה. כשאנחנו מנסים לשחזר את מה שהיה או מותקפים פלאשבקים ממנה, אנחנו מרגישים שמישהו כייס, גנב מאיתנו את עצמנו, נשדדנו מיכולת השליטה העצמית, משהו מהותי ועמוק כבר לא נגיש לנו. לכן התחושה שנעלם ונלקחה מאיתנו תחושת אינטימיות, פרטיות, מוגנות, ביטחון, וגם היכולת - לאהוב, לתת, להיות רגועים, לשמוח וכו׳
כשאנחנו חווים משבר אנחנו מודעים לו באותו הרגע. אך הטראומה, הפצע והתהוותו מתחוללים מתחת לפני השטח.
מתחת לפצע יש פגיעה בערך הפנימי, ברצון הראשוני, בתחושה שחשבנו שתמיד תהיה. הפגיעה בערך העצמי שלי היא שדבר כזה לא יקרה לי, שאני אדע תמיד איך להתמודד, שיש לי הגנה. הרצון הראשוני שחשבתי שיתגשם בדרך שלי, גם אם לא ברור מה זה היה, אלא יותר כמו תחושה של התקדמות וסקרנות לגבי ההמשך, הרצון הזה מאבד משמעות, לכן יש אובדן משמעות בחיים. כתגובה לאובדן הזה יש תגובה של שקיעה או של להמשיך קדימה בכל הכוח מבלי לעבד את מה שהיה. שתי תגובות אלה משלימות אחת את השנייה, כלומר חשוב לשקוע ולדבר על הדברים ולא להיעלם לצד פיתוח הרצון להתקדם ולא לתת לחוויה לבלוע את ההגדרה של החיים.
מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהֹוָ֗ה
כֻּ֭לָּם בְּחׇכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ
מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃
כשאנחנו חווים משבר עלינו ללמוד איך להחזיר לעצמנו את תחושת החמימות והערך הפנימית. ככה יחזור הרצון שלנו לחיים. הערך העצמי שלנו, הראשוני, שיש לנו זכות להיות כאן בחיים, שאנחנו בעלי ערך בחלק שלנו בחיים האלה. שיש לכולנו חלק בחיים, לא יותר ולא פחות מאחרים, אבל החלק שלנו ייחודי ובלעדיו העולם יהיה חסר. ממש כך. מה שקרה לא מפחית מערכנו, להיפך, זה מלמד אותנו להתמודד עם הקושי ולעזור בהמשך למי שמתמודד עם קושי דומה.
מכיוון שזו חוויה שבאנו לפגוש כאן בחיים מלכתחילה, גם הקושי הזה, המשבר, הוא תנועה של אהבה וגילויה. אהבה כלפי עצמנו לאחר שנפגענו, אהבה כלפינו מהסביבה. ללמוד איך להפיק אהבה ואיך להמשיכה. קשה לקבל את זה, זה ברור. צריך להסכים להיכנס לפצע או להרגיש בשלות בכלל לדבר על הדברים האלה מהכיוון הזה. לבטא את הכאב, להיות עדות לחוויה כדי לשחרר את כיווץ הדעת, את האובדן.
אהבה היא ראשית כל ההוויה, הרצון של היקום / הבריאה / כוח שלא ניתן להבנה, זה ראשית הכול. יוצרת חיים שזמנם קצוב. המוות הוא חלק מהחיים. המשבר, הטראומה. הכול זה חלק מאותה ראשית אור. הענף שנגדע ממנו יוצאים ניצני חיים חדשים. זו דרכו של הטבע.
אהבה, ראשית הכול. האות א. הבנה וביטוי של המשבר, השפעה לעולם מתוך הנסיון שעברנו.
המקום הכואב שלנו הוא שער הפתיחה לתהליך של טיפול בעצמנו.
אם יש לך עניין בלהבין את הכאב שלך, בבקשה, זוהי הזמנה לכתוב לי כאן או בפרטי.
אשמח ללכת צעד צעד ולחקור את מוצא הכאב, בשביל זה אני כאן. אותי זה מרתק ואני בפליאה אל מול הפאזל האינסופי שכל אחת ואחד מאיתנו מגלם בחיים האלה.
תודה על הזכות
תודה על ההקשבה
תודה על ההזדמנות