מכל מלמדי מכל החיים והכול למדתי,
איך מחפשים לקיים בריאות וחיים מלאי חיות.
כתבתי על זה הלך מחשבה שאני הולך איתו ביום יום ומתרגל אותו:
חלק 1
רק בשנים האחרונות אני חושב שאני מודע לכך שאני חלק מהכול.
הכול זה אומר הכול.
כן כן, כול מה שקורה קרה ויקרה.
כל מה שקיים ויהיה קיים.
הכול.
פעם פעם בהתחלה,
חייתי ככה בלי להיות מודע לכך.
אבל אז התחיל להתעורר בי פחד והצטברו בי כעסים ועצב כי חוויתי דברים והגבתי אליהם בהתמקדות בשאלה -
למה לי זה קורה, מה אני עשיתי שזה מגיע לי?
כלומר התמקדתי בעצמי בלבד והפכתי את עצמי לקורבן של החיים.
הרגשות שלי ואני התכנסנו בתוך שריון מגן שיצר את המשוואה - אני מול שאר העולם.
היום אני מבין שאני כל הזמן בלמידה.
אני ילד. כולנו ילדים לא משנה בני כמה אנחנו.
אנחנו באנו ללמוד, כמו ילדים
לא באנו להצליח על ההתחלה
באנו ללמוד יחד להתפתח ולצמוח בעזרת החיים וכל מה שמוכל בהם
זה את, אתה ואני
ביחד.
אני מבין, אני מנסה להבין, שאני חלק מהכול ושכל מה שיש נוצר בשבילי, בשבילנו
חלק 2:
אז למה בתוך הראש, חלק מהדיאלוג אצלי בפנים,
אני עדיין משווה כל הזמן ביני לבין אחרים?
הבנתי שקיום האחרים, כל מהותם ומעשיהם,
גורם לי לחשוב האם אני יותר או פחות מהם.
אין לי שליטה על זה.
אני מניח שאצל כולם זה קיים במידה כזו או אחרת.
קוראים לזה שפיטה וביקורת.
יש כאלה שיש להם יותר או פחות ממני.
אבל ככל שהבנתי שההשוואה הזאת מעוררת בתוכי פחד, כעס, כאב, עצב, חוסר אונים
ועוד רגשות שנדלקים ונכבים בתוכי,
שמספרים לי שאני לבד ועלי לשרוד ככה
הבנתי שאני לא מקבל את עצמי כפי שאני.
שאני זקוק להשוואה בשביל להסתכל עליי ולהעריך את עצמי.
הדיאלוג הפנימי שלי כל הזמן בא להוכיח לי שאני לא אוהב באמת את עצמי.
הפכתי מודע אליו בעזרת מורים רבים שפגשתי
למה בעצם אני מוריד את עצמי?
חלק 3:
אני באמת לא אוהב את עצמי?
לא לגמרי, לא.
זה נשמע עצוב
אבל ככה זה.
אם אני משווה את עצמי כל הזמן לאחרים
זה כי אני לא מקבל את עצמי וזה אומר שאני לא מרוצה ממי שאני.
ככה טעם החיים זולג ממני.
ככה אני אף פעם לא מאמין במה שאני עושה ובמי שבאתי להיות כאן.
היום, כחלק מהלמידה והשיעורים וההתפתחות,
אני מודע מתי זה התחיל.
זה קרה כשרציתי לתת אהבה, חיבוק, שיתוף רגשי, לאמא ואבא
לכל מי שהיה סביבי
והם בדיוק היו עסוקים ולא היו פנויים לקבל
או לא היו בטוחים מה עושים עם כל האהבה הזאת
עם הפלא הזה שהגיע לפגוש אותם
שהם בעצם ביקשו לעצמם.
אני חוויתי את זה כדחייה
בתור ילד חשבתי,
שהם לא באמת אוהבים אותי ושאולי לא מגיע לי בכלל אהבה.
כל זה רק כי ברגע אחד רציתי לתת וזה לא התקבל אצל אחרים כמו שחשבתי.
התבלבלתי. התאכזבתי. התעצבתי. כעסתי.
הענשתי ושתקתי.
חשבתי שבשתיקה ובחוסר תקשורת אני מעניש אותם על כך
שלא קיבלו ממני את האהבה שבאתי לתת בחינם.
זה נצרב והמשיך לנהל את חיי המון זמן.
הרבה מאוד שנים.
המשמעות בשבילי היתה שאם לא יודעים לקבל את האהבה שלי,
אז לאף אחד לא מגיע.
אם לאף אחד לא מגיע אז כמובן ובוודאי
שלי,
לי לא מגיע לקבל אהבה.
למדתי ואני עדיין לומד
שהנתינה שלי אינה תלויה בהכרה והערכה והקבלה של האחרים
אלא אני נותן כי אני אהבה
אני אהבה
אני אהבה
ואני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן.
אם אני משווה
אני לא שווה
ואני עסוק במי יותר ומי פחות
חוסר קבלה של עצמי ושל האחרים
חלק 4:
סיפור ההשוואה, הדיאלוג של הקולות בתוך הראש
הוא רק חלק מהמשוואה.
הבנתי שמקור ההשוואה הוא הדיאלוג פנימי בין האגו שלי לבין
משהו שקיים מאז שיש קיום
תנועה שרוצה להגשים את עצמה ונתקלת בקושי
בהתפתחות,
ואז תוהה לעצמה על עצמה
תנועת אנרגיה הנפגשת עם אנרגיה אחרת.
אפשר לקרוא לזה התנועה הגדולה של הכול כי הכול מחובר.
יש לזה המון שמות לדבר הזה שממנו כל דבר והכול מורכב.
אצלי בראש הדיאלוג הקיים,
כל הקולות בכל הסיטואציות
זה בין מה שהוא שלי (אגו) לבין המהות שהכול מחובר.
פעם חשבתי שהשוואה זה מקור לחולשה.
טענתי שאני לא עושה את זה
אבל אצלי בפנים כן עשיתי את זה.
פחדתי מהחולשה הזאת שלי,
פחדתי מהרגישות שלי, חשבתי שהיא חולשה.
היום אני מבין שההשוואה היא חלק בלתי נפרד מהקיום הזמני.
וזה בסדר.
כי אני לומד לקבל את עצמי יותר
אני לא צריך להיות מישהו אחר,
אני לא צריך לסמל לאף אחד משהו.
אני זה אני, אני זה אהבה
גם אם השוואה עולה אני מתייחס אל עצמי ברוך וקבלה
זה בסדר לעיתים להשוות, פשוט זה גורם לי לפקפק בעצמי
אז אני מזכיר לעצמי לפרגן ולאהוב
כדי לא להישאר בפקפוק העצמי.
להקשיב, לפרגן, ולרצות להתפתח
אבל מה הקשר לבריאות וחיים מלאי חיות?
כשאני שואל משהו אני מבקש ללמוד
כשאני לא שואל אני לא לומד.
לקח לי זמן להבין את זה
כי פחדתי שיראו אותי חלש ומטומטם.
אז הצטיינתי
לא שאלתי אלא רק הוכחתי שאני יודע.
יותר ויותר לומד לשאול.
אני רוצה לדעת
לכן באתי לחיים האלה.
מהלידה עד המוות אנחנו כאן
מהניצוץ לדעיכה באנו לכאן
שוב ושוב
בתנועה התודעה
המחשבה, המפגש עם אנשים
הלמידה,
זאת המהות
והיא חלק מתנועה גדולה שמקיימת אינסוף ניצוצות ודעיכות.
לעיתים אנחנו שוהים בתחושה הזאת שאנחנו מחוברים,
שאנחנו חלק מהתנועה שהיא הכול ורק מבקשים להיות
מסונכרנים, מחוברים, מאוזנים.
זאת המטרה והדרך
התנועה זה שאנחנו כל הזמן מתקדמים,
גם אם נדמה שעצרנו או הלכנו לאחור.
התנועה מסמלת את הבקשה להיות קלים ולא קשים עם עצמנו.
להיות בהתמדה אבל להאמין שהכול זה חלק מהדרך
ולכן יש לתרגל קלילות בכדי לא להתעייף ולשקוע.
תנועת האנרגיה היא זרם אינסופי שעליו אנחנו נפגשים
בהודייה
בהכרה אחד את השנייה
שכולנו לומדים ללכת
לחיבור
לאהבה
תודה לאל
שכל זה קיים