מדיטציה היא כלי לחיבור לעצמי.
גם פעילות גופנית ביכולתה לחבר.
אך זה שונה מעט.
כשאני מתרגל מדיטציה אני מאפשר קשב פנימי.
להתבונן במחשבות, ברגשות. לתת להן לעלות. ללמוד לתת מקום ואז לשחרר.
מתוך קשב זה באפשרותי להכנס מהמודע אל הלא מודע.
אני לא יודע מה יתגלה לי שם. אני נכנס למצב מדיטטיבי מתוך פתיחות וקבלה.
אני מתרגל הקשבה, פתיחות לכל תחושה, רגש, תובנה, גופנית או נפשית.
להתחיל לעשות מדיטציה זה אומר לשבת במקום נוח ושקט.
יש המון דרכים של ישיבה. המטרה היא שיהיה נוח, שנשאר קשובים, כלומר,
שנשב בצורה נוחה אך לא בשכיבה בכדי להישאר במצב של ערות.
את הקשב ניתן להפנות בהדרגה בעזרת הקשבה לנשימה שלנו.
אנחנו נשים את תשומת ליבנו לאוויר הנכנס והיוצא.
נמקם את המודעות שלנו במרכז החזה וננשום.
יש לאפשר לכל מחשבה ותחושה שעולה לנו- לעלות. ובאותה הנשימה שהיא עולה, דוהה בנפשנו, כך היא ממשיכה הלאה ומתמוגגת. אנחנו לא שולחים אותה הלאה אלא מאפשרים לה להיות. עצם זה שנאפשר, שנהיה במצב פתוח להכול, כך גם נקבל כל דבר, ובהתאם מה שיעלה גם ידהה וימשיך הלאה באותה נשימה ברגע שנאפשר לכך.
זוהי תחילתה של הקשבה
רוך וקבלה מול עצמי
זוהי הדרך