בקליניקה כל מי שנכנס הוא עולם ומלואו,
פאזל מרתק ואינסופי - גוף נפש נשמה
את הכאב אנחנו לא מעלימים, אלא נותנים לו מקום ונושמים לתוכו -
כלומר עושים חיבור שעושה שכל לשורש, למקור של הכאב ולמשמעותו,
למה הוא בא עכשיו, למה דווקא במקום הזה בגוף או בנושא ההוא בנפש.
כך אנחנו מגלים למה הוא בא ולומדים על עצמנו דברים עוצמתיים,
על מי אנחנו ומה באנו לעשות בעולם.
ואז הכאב מתמיר עצמו לתובנה ומשתחרר.
לפי המדע, אנחנו עשויים מגוף ביו-כימי שמייצר שדה מגנטיאלקטרי המורכב מכל השדות של האיברים והתאים בגופנו. וכמו בכל מגנט יש לנו שני קטבים, אחד בחזה ואחד באגן (מתוך מאמר של ד״ר נאדר בוטו שלמדתי את שיטתו). בנוסף, הלב מייצר את השדה החזק ביותר שניתן למדידה בגופנו (מתוך מכון הארטמת׳ האמריקאי שלמדתי את שיטתם), פי 100 לערך מהשדה שהמוח מפיק. אנחנו עשויים עשרת אלפי מיליארד תאים ופי 10 מספר החיידקים שהם חלק מגופנו. יש 86 מיליארד תאי עצב במוח ועוד כ-40 אלף קשרי חישה בלב. יש גם תאי עצב במערכת העיכול וגם תאי עצב במערכת החיסון בכל הגוף שמדווחים כל הזמן למוח את המצב החיסוני שלנו (לינק לשיחה מרתקת עם ד״ר ג׳יל בולטה טיילור וד״ר ג׳פרי רדיגר). הגוף הוא מערכת מורכבת מאוד ורק התחלנו לתארו. הגוף לא טועה כשהוא כואב או מפתח דלקת ומחלה, אלא הוא כל הזמן עובד לתיקון וריפוי, מלאכת מחשבת ממש.
אז על מה הגוף עובד כל הזמן?
מסתבר שזה לא פשוט לשאת אותנו במסע הזה של החיים. נדרשת מערכת סופר משוכללת כמו זו כדי לעמוד במבחנים הרבים בדרך. את הגוף הזה קיבלנו היישר מפס הייצור המופלא של הבריאה ואנחנו לא יודעים איך זה עובד, אנחנו רק לומדים כל הזמן מה עובד אבל לא באמת מבינים את זה. כי אחרי כל המספרים המוחשיים האלה אנחנו מודעים לכך שיש בנו גם רגשות ומחשבות שאותן אנחנו בכלל לא מסוגלים לכמת חומרית ומספרית ואפילו קשה להבין איך הן קשורות לדבר המחושי הזה שנקרא גוף שהוא חומר בעצם, אך מסתבר שהכול קשור ומחובר.
אז על מה הגוף עובד כל הזמן זה מה שבאנו לחקור, לבחון, לשאול על כחלק מתהליך הלמידה בחיים האלה.
אם הגוף עובד על בעיה ותוך כדי נוצר לנו כאב, מומלץ שנשאל את עצמנו איך אפשר לעזור, לקדם את הפתרון, לפעול למען בריאותנו, ובעיקר לראות איך הרגשות והמחשבות מתחברים למכלול החומרי. הרי לא סתם כבר אלפי שנים מדברים על חיבורי גוף-נפש-רוח בתורות הודיות, סיניות, הוואיות, אבוריג׳יניות וילידיות מאמריקה.
מסתבר שהחומר שאנחנו כל-כך בטוחים בו כי הוא זה שניתן למגע וחישה בחושינו החמישה, מלא בעיקר בכלום. כשמתבוננים בכל אטום של כל מולקולה של חומר, לפי המדע, מה שניתן לכמת הוא כ4-5% והשאר הוא ריק, כלומר משהו שלא ניתן להוכיח קיומו. ככה תיאורטית מדע האסטרופיזיקה שיער שיש ביקום סך של 73% אנרגיה אפלה (לא ניתנת לבחינה מוחשית אך גורמת להתפשטות היקום) ו23% חומר אפל (שגם לא ניתן לבחינה וגורם למשיכת החומר שלא יתפרק). כך שגם מתוך חקירת המיקרו וגם המקרו היחס זהה, ועוד בגוף האדם יש רק עשירית מהחומר הקיים כך שיש בגוף שלנו רק 0.4% חומר מוחשי וכל השאר זה מה שלא ניתן לחוש.
הרוב, לפי מה שאנחנו מבינים, הוא מה שלא ניתן לכמת כמו רגשות ומחשבות. זה מה שמשפיע עלינו בעיקר ועל זה הגוף עובד כדי לעמוד בכיווצים רגשיים ומחשבות לא נחמדות כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
יש בנו רגשות מהעבר ועל העתיד כמו גם מחשבות המפעילות את הצד השמאלי של המוח שלנו. ויש בנו גם רגשות ומחשבות של כאן ועכשיו וחיבור לכל מה ומי שיש בקרבתנו ובכלל ליקום עצמו בצד הימני של המוח שלנו.
אם כך, יש לנו את היכולת להתחבר ולמקד את עצמנו במקום והזמן שאנחנו רוצים להיות, זה עניין של אימון, אמון ואמונה. אימון כולם יודעים מה זה. בעצם להזכיר לעצמי את הפעולה אמון ביני לבין עצמי, בין כל החלקים שבתוכי. אמונה שהכול מחובר והדמיון יחד עם הרצון והתשוקה ש
לדוגמא יש לנו זיכרון שגורם לנו לבקר את עצמנו, שלא עשינו מספיק. או לשפוט אחרים, שהתנהגו לא ראוי ואפילו פוגעני. אנחנו יכולים להתבונן בזיכרון שמתובל במחשבה ורגש ולנסות לצבוע את החוויה בצבע אחר. במקביל אנחנו שמים לב שהגוף מתכווץ, פתאום חסר אוויר, מחנק, אין מחשבה צלולה. ואז אנחנו יכולים לעורר זיכרון טוב שעורר בנו אושר, אהבה. לפתע הגוף נפתח והנשימה הופכת נעימה יותר. גם הכאב לפתע לא כזה נורא. ובתוך כל החוויה הזו בה אנחנו באופן מודע עוברים ממצב למצב, אנחנו שואלים למה זה קורה ואיך אפשר לשנות את זה?
כדי לענות עלינו להיפתח למצב קיום גבוהה יותר.
לחקור מי זה ה׳אני׳ שמתבונן בזיכרון ולמה דווקא הזכרון הזה עולה עכשיו.
במצב החקירה החיפוש הזה אנחנו הופכים מודעים לעובדה שזה לא רק הגוף הביו-כימי שמייצר שדה אנרגטי, אלא שכולנו למעשה עשויים מאותו החומר, לא רק בני האדם אלא כל היצורים, הצומח והדומם.
כולנו עשויים אותם חומרים.
וגם ביקום זה ככה, לפחות זה מה שהמדע מלמד אותנו.
אבל מי זה אנחנו ומי זה האני שמתבונן וחושב על כל זה, מגיב למחשבות ורגשות פנימיים?
זה האני ברמה הגבוהה והעמוקה יותר. זה האני שמתבונן בדרך שלי בחיים ומחליט על הכיוון הטוב יותר. הפרש שעל הסוס, הנהג של הרכב, הסוס והרכב זה הגוף, כלי הנושא אותנו במסע החיים.
אם אנחנו עדיין לא פנויים לנקודת המבט הזו לגמרי, זה כי אני לומד עדיין להקשיב לקול הפנימי האותנטי שבי, לומד להקשיב לנשימה שלי, להבחין במחשבה שבאה, ברגש שמתעורר.
וכך כל פעם אני מזכיר לי למה אני כאן. לפעמים אני שוכח והופך עצוב, מתוסכל, חסר אונים מול החיים, מול הזוגיות, הצלחה במקצוע, במשפחה. אז פתאום עולה מחשבה - זיכרון! זה הזיכרון הכי מדויק לרגש שרוצה להתעורר או לקבל משמעות עמוקה יותר. כי אני לפעמים שוכח מה מעורר בי חדווה, השראה, תשוקה ורצון להיות. אז עליי להזכיר לעצמי את מה שרציתי לעשות. לכן האני הגבוהה העמוק מביא זיכרון משלל ריבוי המצבים והחוויות במיוחד בשבילי כדי להיזכר.
להיזכר למה באתי לפה ולהמשיך בחיפוש והחקירה מה הדבר הזה שמעורר בי עניין לעשות, לתת משמעות לדברים, להיות כל כולי בכל רגע ורגע. זה היעוד שלי, זאת הדרך שבאתי לעשות כאן. ללמוד להבחין מה הדברים שלא נותנים את זה.
ככה אני בעצם לומד להקשיב לעצמי, איך להזין ולטפח את מי שבאתי להיות כאן, להגשים את עצמי.
לכל אחד ואחת יש דרך ייחודית כאן בחיים.
לכן במפגש בקליניקה יש דרך ייחודית שמתאימה לך ללמוד לשחרר כאב ולשחרר את הסבל.
לי אין את התשובות. ביחד אנחנו מוצאים אותן.
בואו נדבר - 054-5214138