שלום ונעים מאוד,
שמי איתמר לוריא ונולדתי בכפר סבא ב1982.
אני חי בזוגיות בתל אביב ב15 שנה האחרונות.
לאחר שירותי הצבאי למדתי קולנוע וכתיבה.
אני אוהב לכתוב וחולם לעשות סרטים שיהיו גם טיפוליים.
לאחר שנים של עיסוק בתחום קולנוע טלוויזיה תיאטרון ואירועים,
בעידוד זוגתי, שרצתה שאני אלמד כי אני מסייע לה עם כאבים
וכך אוכל לסייע לעוד אנשים, התחלתי ללמוד טיפול.
למדתי עיסוי רפואי והידרותרפיה (שיקום וטיפול במים) במכללת ברושים
ובמקביל שטיפה אנרגטית רגשית אצל ד״ר נאדר בוטו. תוך כדי למדתי גם
ביואורגונומי אצל נוגי גזית בהתמחויות רבות ושונות, ארומתרפיה אצל חיים שלוס,
למדתי גם אבחון בשיטת הרפואה הגרמנית החדשה אצל עידן סער.
(תעודות נמצאות בלשונית ״לימודים״). בהמשך נחשפתי ללימודים אצל עינת מים והיום
אני מעמיק בלימודי קבלה.
אבל איך הגעתי לכל זה.
למעשה, כמו מטפלים רבים, הבנתי שמההתחלה היה ויש משהו בי שמוביל אותי למקום הזה בו אני מטפל:
מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי הולך עם תחושה שלא מקבלים אותי, שאני לא רצוי. למדתי מהחיים שאני צריך להצדיק את קיומי, להוכיח את עצמי שוב ושוב. בלימודים בבית הספר ועם החברים, אני זוכר שנלחמתי שיקבלו אותי ויעריכו אותי עד שיום אחד נכנעתי. התפרקתי. הפסקתי לרצות להצטיין כי הבנתי שזה לא נגמר. עשיתי שינוי בדרך שלי.
זה היה כשהייתי בן 17 במהלך כיתה יא. במגמה ריאלית, 5 יחידות מתמטיקה, מחשבים, פיזיקה, אנגלית. הסכמתי לשחרר וירדתי בציונים. הודעתי להורי שאני מוריד הילוך והרגעתי שאני אסיים את הלימודים אבל אני לא אהיה מצטיין. הם קיבלו את ההחלטה שלי, תמיד הקפידו לתת לי את הידיעה שלא משנה מה אעשה העיקר שאהיה מאושר. לאימי זה היה קשה כי חשוב להצטיין ולהתמיד ולא להתייאש. הסברתי שזה לא מגיע משם אלא מגיע ממקום אחר שעוד לא ידעתי להגדירו אז, שאני רוצה לבטא את עצמי אחרת ולהפסיק לרדוף אחרי ציונים. וכך מציונים של טוב מאוד ומעלה לציונים של טוב וכמעט טוב מאוד. התחלתי לכתוב שירה, סיפורים, לקבל פרגון על הכתיבה והביטוי החדש שגיליתי.
גיליתי ייחודיות חדשה שתמיד היתה שם, רק לא ידעה איך להתבטא. גיליתי את הרגישות שלי.
לאחר עשר שנים, כשהייתי בן 27 בערך, בעידוד זוגתי פגשתי מטפלת הוליסטית שפתחה אצלי מחסום. הבנתי בעזרתה שאני חי בפחד שאני אפגע, שיראו כמה אני לא מעריך את עצמי, שתמיד מי שהולך לקראתי ברחוב יכול לפגוע בי. התחלתי לפתוח את עצמי למי שתמיד רציתי להיות.
למדתי עם השנים ללכת עם הלב, כשהוא בתמורה, צעד צעד, הלך ונפתח. ואני איתו הולך צעד צעד, הולך ונפתח ואני מודה על כך. מודה על הדרך שהביאה אותי לרגע הזה ולכל רגע בחיי.
זה היה לפני 15 שנה כשהחלטתי לעשות פרויקט של ראיונות אישיים עם הוריי, אחיי ואחותי בנושא - הדרך בה גידלו אותנו במשפחה. נולדתי למשפחה שקשה לה לדבר בשפת הרגש. לא האשמתי, פשוט לא הבנתי ושאלתי שאלות כמו למה לא ידעתי שאתם אוהבים אותי, למה תמיד רצו שאהיה טוב יותר ואף פעם לא ידעו לפרגן לציונים ולהישגים שכבר השגתי. עם הזמן גיליתי את העובדה שההורים עושים ככל יכולתם, הם עושים מה שהחיים והוריהם לימדו אותם.
אבל בתור ילד חשבתי שאני לא בסדר, שיש כעס עליי כי אחרת למה לא אומרים כמה אני בסדר וטוב, וחכם ויפה וכו׳. אימי המדענית, חוקרת סרטן ילדים ואבי הכימאי המצטיין העצמאי, ביקשו להקנות לי ערכי מוסר ואתיקה, תמיד להיות למען האחר, אבל לא להיות פראייר! להיות הכי טוב והישגי. לעשות את מה שמוטל עליי כדי שלא יתלוננו על מי שאני. פרויקט הראיונות עם השאלות הקשות על חוסר הרגש והביטוי הרגשי, על התחושות שאיתן גדלתי, פתח דרך למקומות מאוד עמוקים בתוכי.
ככה התחלתי בגילוי העומקים בתוכי ושחרור כעס, כאב ועצב.
הבנתי ולקחתי על עצמי, שבתור ילד אחרון במשפחה, אני לוקח על עצמי את המשימה לפתוח את האהבה במשפחה שאליה הגעתי דרך פתיחת הלב שאני עושה בעצמי.
לאחר שאבי נפטר מסרטן, גיליתי כמה כעסתי עליו. כעתי על המוגבלות שלו, שהוא לימד אותי אותה. למזלי צילמתי אותו את הראיון בו הוא אומר פעם ראשונה כמה הוא כן אהב אותי. סלחתי לאבי באמת רק לאחר שנפטר. זה היה כשצפיתי שוב בצילום הראיון איתו. ראיתי כמה הוא נאבק לייצר מילות אהבה, להגיד שהוא אוהב אותי. כמה הוא מפלס דרך לתת לי כמה טיפות של חום ורוך שהיו חסרים לי כל כך. נזכרתי כמה לא התרצתי בזמן הצילום, כמה חשבתי שהוא לא עושה מספיק. ביקשתי סליחה ואז זרם של כעס וֿחוסר אונים השתחרר ממני ויכולתי להרגיש את החיבוק שתמיד רציתי ממנו. חיבוק שלם ואוהב, בלי מגננות.
אני מודה לאבי על כך, על שלימד אותי לפתוח את הלב ולא לפעול מהגנה וחוסר. שלימד אותי להתעקש ולפגוש את הלב והרגש שבי. אני מודה לו על התזכורת למה באתי לכאן ואיך השושלת המשפחתית מלווה אותי וחלק ממני באופן העמוק ביותר.
אני מודה לאמא שלי, ההשראה של מסירות אין קץ ומחויבות להמשיך לחקור, לגלות עולמות ולהתפתח. תודה לך אמא על כל מה שעשית ועודך עושה ועוד תעשי. תודה על סבלנות וההשקעה.
אני מודה לך.
לסיום, אני מודה לזוגתי שרה שלא ויתרה עליי גם היא, ראתה את פוטנציאל הלב שבי והאמינה ומאמינה בדרכי.
איתה אני עובר סדנת פתיחת הלב והביטוי הרגשי. מאז שאנחנו יחד, למדנו אחד מהשניה ואנחנו שזורים זה בזו.
אני מודה לה על שעודדה אותי ללכת בדרך, ללמוד שיטות טיפול, ללמוד על הדרך שלי לטפל ולעזור.
יותר מ15 שנה אני חוקר תהליכי התפתחות ומודעות. אני שמח על הדרך ומודה לאל.
מכל מלמדי השכלתי, הוריי, אחיי ואחותי. כל מי שפגשתי, מורים מוכשרים וליבם גדול מאוד.
תודה לאנרגיה, תודה ליקום והקיום הזה.
תודה לכם שקראתם עד כאן,
איתמר לוריא
