העצב מסמל הזדמנות ללמוד למה באנו לחיים, מה היעוד שלנו. להיזכר מה התשוקה, מה הרצון שלנו וגם עוזר לנו לשחרר את העבר כדי שלא יכביד עלינו, אלא להיפך - ילמד אותנו ויהפוך אותנו לשלמים יותר עם עצמנו ואפילו גאים בדרך שאנחנו עד היום עשינו ועושים.
העצב, איך הוא נראה ומה הוא מבקש?
ניתן לראות את קיומו במאור הפנים
ניתן לחוש גדושתו בנשימה, תחושת המחנק
ניתן להישפך לשלולית הוויתו, כאילו האדמה ואני אחד המה.
כל הזמן בתוך אוזני לשמוע את הבקשה לבטל את עצמי
להיות אין
להיעלם.
ואם אני כלום, לרגע מרחף בשום דבר
חלל שחור ואינסופי
מביט בי מהצד,
מביט בכל המכלול שהוא אני.
רק מכאן מהתחתית
אני יכול להתרשם מכל מה שלמדתי
מכל גווני רגשותי וחוויותי.
אפשר לבחון
מה יש
מה באתי לעשות כאן
ואיך אני רוצה לחיות.
ועדיין לא פשוט לעשות זאת, בטח לבד, לכן אנחנו נפגשים ולומדים יחד:
היא נכנסה לקליניקה וראיתי בפניה,
העצב נופל על עיניה,
הולכות ונחלשות, שנים זה ככה
זה חלק מהזקנה, היא אומרת.
אני רואה איך לחייה יורדות לאיטם
נוזלות מטה אל לסתותיה
אשר הולכות ומתרחבות
מנסות להחזיק נהרות ליבה
מנסות לעצור כאב אצור
מתי תפסיק להיחנק, ככה לדמוע
כל פעם שהיא מנסה להיזכר בילדותה.
היא לא יודעת למה זה ככה אצלה
עיניה כמו עלטה אפורה צהובה
נימים נימיה לאורכה
גופה ממשיך לשאת כאביה
הכול בסדר, היא אומרת
אני לא חלשה, שיגידו מה שהם רוצים
כבר סיפרה איך לבדה התמודדה עם עליה לארץ, קושי כלכלי
בנוסף לאלה שברון לב, נטישה.
הוריה, עשו כמיטב יכולתם. היא יודעת.
את נוטרת להם?
- לא.
ואת הקטנה, זו שלא ידעה למה ומה כן, ומה לא. בלי הסבר ובלי הכלה, היא עדיין כועסת?
- כעסתי. זה עבר, לא רלבנטי. מה שהיה היה.
אני לא יודע איך להסביר, מבקש שתעצום את העיניים. שתיקח נשימה עמוקה.
אני מספר לה על הכאב העמוק מפעם, הכאב שאולי עוד לא הכרת בו. בה, בך הקטנה והיפה.
היא נמצאת שם בחלל האינסופי השחור, וכל מה שחווית אי פעם הוא כאן, בקיום הכואב בפנים.
עדיין פועם, לא עוזב. גם לא יעזוב.
- אז מה עושים?
היא שואלת.
ואני מנסה במילים פשוטות לתת דעת:
מכירים בכאב, נותנים לו מקום.
-זה מציף, אני לא יכולה.
אני ממשיך, כשהלב מכיר בכל חלקיו.
גם החלשים וגם החזקים שאת, תרגישי איך הלב מתרגש, הוא מתרחב.
איך הקיום שלך, מה שאת חושבת, מרגישה.
לפתע נפתח מרחב חדש לצמיחה.
עיניה עייפות רוטטות,
יש מתח בקושי לראות את הכאב.
במפגש הזה וגם בכל מפגש, אנחנו מותחים חוטי זהב מתחת למודע,
מגלים שאנחנו שזורים ויש לנו יכולת להתבונן ולבחור.
חוטים פנימיים, אלה שהסתבכו עם השנים והתרתם במודעות נעשית.
לפתע משהו מתרחש,
המתח הדק במחשבותיה
הנקודה בתדר התודעה, משהו התאזן שם פתאום.
- אני חושבת שאני מרגישה את זה. אני רואה אותה.
את מי?
- אותי. אני רואה אותי. אני בת 4, אולי 5. יש הרבה אור פתאום.
אני רוצה שיסבירו לי והם לא אומרים כלום, שותקים. אני כאילו מסתכלת על זה מהצד, כאילו אני לא באמת שם.
לא רואים אותי, אני מרגישה לא קיימת רוצה לצעוק דוחפת את עצמי להיות אבל נדחקת לפינה שבתוכי.
אני מנחה אותה לקבל את הילדה הכואבת, הכועסת, לאהוב אותה ללא תנאי,
לתת לה את מה שביקשה להבין, לתת מקום לרגשותיה.
הדמעות זולגות מעצמן אך הפעם חיוך של אושר ניסך בפניה.
עיניה בוהקות. ליבה קל יותר, גופה לאה פחות. נשימתה משוחררת ממקודם.
נולדה מחדש לאור
כפי שתמיד רצתה להיות.
תודה על הזכות
תודה על הנתינה
תודה על האהבה