על כאב בשכמה, על כאבים בשכמות
היא נכנסת מעט עצובה אני קולט ברגע המפגש.
בעמידתה, הכתפיים מעט סוגרות על החזה ואחרי שאנחנו מדברים מעט
אני שואל איך
היא: כואב לי כאן.
מצביעה על מאחורי הכתף.
אני: בשכמה או בכתף?
אני שם את היד ומרגיש את-
היא: פה.
אני: בשכמה?
היא מהנהנת ואני נוגע בנקודה הכואבת.
אני: ואיך השכמה השנייה?
היא: גם, אבל פחות.
אני: אז יותר ימין משמאל.
היא מאשרת.
אני: תעצמי עיניים.
בעיניים עצומות אני מרגיש ומקשיב, מקבל את שדה האנרגיה שלה
את המכלול
תנועת האנרגיה הזורמת בתוכה
היכן התכווצה, נחסמה, היכן קשה לה.
אני מבקש ליצור מגע והיא מסכימה.
אני מרגיש את השכמות, לשם הידיים מובילות לתת תמיכה, בטחון.
אני מעסה מעט, מבקש ממנה לנשום, לשחרר.
בינתיים אני נזכר מה העברית אומרת על השכמה: ״להטות שכם״ - לסייע | ״שכם אחד״ / ״שכם אל שכם״ - ביחד | ״משכמו ומעלה״ - מעורר השראה.
אני נזכר מה הרפואה ההודית אומרת על אזור החזה - אהובים, משפחה, הורים. עצב, נטישה, פחד מוות.
אני נזכר מה אומר כאב של הצד האחורי בגוף - כשאני רוצה להכניס או לדחוף תנועה פיזית/רגשית אך עוצרים אותי. כשאני מצפה לתמיכה עיוורת או תוצאה מוצלחת ואז מתאכזב על שלא היתה כפי שציפיתי.
אני: הכאב קשור אצלך לאבא? (מהנהנת, השכמה הימנית קשורה לגבר / אבא כי מחוברת להמיספרה שמאל במוח שלנו שאחראית על התחום האנלטי, חישובי יותר וגם על כל צד ימין בגוף)
אני: איפה שהרגשת שהוא לא תומך בך או אפילו עוצר אותך מלהביע משהו.
בזמן הזה אני מגיע לנקודה בה מתרכזת כל תנועת האנרגיה, הכאב ואני מנחה אותה לנשום, להניע את הכאב בעזרת נשימות יותר מלאות ומהירות. אני מנחה אותה לשחרר את הכאב, לשחרר את הרגע שהתכווץ ומגולם בנקודה הזאת.
אחרי דקה היא התעייפה ומוסיפה:
זה הרבה דברים. כל הזיכרונות צפו. אבא שלי גם לא במצב טוב.
בתנועת הגוף
חלק מהתהליך כשכואב לי בשכמה, אני מזכיר לעצמי לפתוח את החזה. כתפיים לאחור ולהרפות,
להכניס זקיפות והרפייה ביציבה. לעשות מתיחה לכל אזור בית החזה, לפתוח.
לעשות תרגול פתיחה והזרמת אנרגיה במרידיאן מעי הגס והריאות.
לחבק את עצמי.
לחזק את השכמות עם תרגילי שכיבות סמיכה או קשירת רצועה לעמוד ומשיכה בעזרת הידיים את כל גופי.
ועוד תרגילים שאפשר לעשות ולתרגל.
החזה יכול להיסגר גם בשל חוסר הערכה עצמית- כי היתה בי ציפייה במפגש עם אחרים- החברה, ציפיתי שיקבלו אותי וחוויתי לגלוג או אפילו הטרדה לגבי איך החזה שלי נראה. אז סגרתי ומתחתי את החלק האחורי- השכמות שלי- וכך הן נחלשו, בכדי לא להרגיש. בכדי שאני לא אפגע שוב.
הסגירה של החזה, הכיפוף והחולשה הם תזכורת לתהליכים שיש עוד להמשיך לעשות ולהטמיע בתוכי.
אנחנו עוברים תהליכים עוצמתיים במהלך החיים ואם הרגשנו לא בטוחים בבית, או אם היה לנו יותר לבד ולא למידה והתפתחות עם ההורים כי הם לא היו שם תמיד בשבילנו, אז לרוב יצאנו עם התחושה הזאת לחברה- למסגרת הראשונה, עם הפחד להיות חשוף והפחד להיפגע כי ציפינו שיקבלו אותנו,
כי בבית לא הרגשנו שקיבלו באמת.
אז עליי להזכיר לעצמי שאני מוגן. שאני תמיד בהשגחה.
הוריי עשו מה שיכלו אבל מקור ההגנה והביטחון הוא באמונה שאני בחיבור כל הזמן למקור,
לנשמה הראשונה, לאנרגיה הגבוהה, לאנרגיית החיים שנמצאת בכל, לרוח הגדולה.
ככה אני מזכיר לעצמי שבאתי לעולם בכוחות עצמי, בחיבור שתמיד קיים.
שהגעתי להביא אור ואהבה וזה רק אני שעומד מול עצמי בדרך ולא מרשה ביטוי או מפחד להיפגע או מבקר את עצמי על מה שעשיתי ומה שהיה.
אם באתי להביא אור אז אני יכול לסלוח לעצמי ולקבל הכול כחלק מתהליך למידה,
התפתחות וצמיחה, להיות יותר אור, לעשות באהבה.
אני יכול לפתוח את הביטוי ולתת לו מקום בכדי שזרימת האהבה שלי תהיה נקייה וחופשית.
זה תהליך,
זה לוקח זמן להטמיע תובנות ולהכניס רכות וקבלה במקומות הכואבים האלה.
אחרי כמה מפגשים של הטמעה ותובנות, תרגול פיזי, שימת לב לתנועת המחשבות, לביקורת ושיפוטיות, לפחדים וחוסר הקבלה, לאנרגייה התזונתית שנכנסת לגוף, לאנרגייה החברתית, להתפתחות האישית-
הכאב הופך לתזכורת ברורה למה עוד עליי לעשות, מה עוד עליי לתת וללמוד, שזה הכול חלק מהתהליך המופלא שנקרא החיים.
תודה שהגעת עד כאן.
אשמח לשוחח 054-5214138