על התנועה - גוף הרגליים שנושאות אותנו
הרגליים נושאות אותנו כל חיינו.
בייחוד מי שמוגבל ברגליים, זה נושא שהכי מעסיק בחיים.
הן אלה שייקחו אותנו למחוז חפצנו והן אלה שישאו אותנו ממקום שאנחנו לא רוצים להיות בו.
הרגליים כואבות כשמחשבה חולפת בראשנו, אפילו במהירות ולא הצלחנו להיעצר עליה,
ש״אני לא אעמוד בזה״, במאמץ שאנחנו עומדים בפניו. בזוגיות, בחברה, במשפחה, בעבודה, בלימודים,
בדרך שבחרנו. בהכול.
נביט ברגליים שלנו, בתנוחה הטבעית שלנו כשאנחנו עומדים.
במחשבות שיש לי על כך, אני חושב שכשאנחנו נוטים להתווכח בתוכנו על הגשמתנו האישית, כפות הרגליים ייטו פנימה. פונות אחת מול השנייה. אם החיוניות נמוכה והמתחים הפנימיים לא משתחררים נהפוך עצמנו חסרי אונים לגבי דרכנו.
לעומת נטייה להתפזר ולחפש כל פעם מקום אחר- נטייה החוצה. שגם שם אם נתפזר יתר על המידה לא נתקדם אלא נלך על הצד, נעשה דברים ״על העוקם״ ולא נמצא את השביל שאנחנו בטוחים בו.
כשיש לנו נטייה להיות רחבי ירעה בדרך העשייה שלנו עם חולשה להתמקדות אז יהיו לנו רגליים אובליות (קשת החוצה).
כשאנחנו עם רגליים ישרות והליכה ישרה אנחנו שואפים להיות ממוקדים במה שאנחנו עושים מבלי לסטות לצדדים עד שהגענו למטרה שלנו.
כל דרך הליכה מלמדת אותנו על עצמנו ועל השיעור שאנחנו לומדים בדרך שאנחנו עושים בחיים האלה. אז אין צורך בתחושות אשמה או אכזבה אלא רק בטיפוח הרצון להקשיב ללב וללמוד מה הדרך המתאימה לנו ביותר בחיים ואיזה שיעורי רגש-נפש מתלווים אליה.
כל סיטואציה בה אנחנו שואלים על דרכינו בה, אנחנו בעצם מאפשרים החלשה של הרגליים (בין השאר) במטרה למצוא איך לחזק את דרכינו בחיים.
כשמחשבה של ״עשיתי טעות בדרך״ או מחשבה על המסלול שהיה יכול להיות לי אם לא הייתי- ״מציע לה נישואין״ או ״הולך ללמוד את התחום הזה״ או ״מתחיל את העבודה הזאת״ או ״קונה את הדירה הזאת״ או ״איך גידלתי/פינקתי יותר מדי את הילדים״ או מחשבה של ״אני לא עומד/ת בזה״ וכו׳ וכו׳- אלה מחשבות שמשפיעות בעצם על בחירה ללכת במסלול מסוים ולעמוד בקשיים.
חולשה בעצם, שריר, רקמות תומכות מעידה על ירידה בהערכה העצמית שלנו ואנחנו במקביל מרגישים שלא תומכים בנו. ככל שירידת הערך ותחושת הפגיעה חזקה יותר כך החלק ברקמות הולך במעמיק- כלי דם ורקמות חיבור סחוס וגידים ואז שרירים ומערכת לימפה ואז מפרקים ועצמות. כשלמעשה התמיכה הראשונה והבסיסית, האמונה החשובה ביותר היא שלנו בעצמנו. שאנחנו בדרך, לא משנה הקשיים. שאנחנו צעד צעד מתקדמים, לא משנה הזמן שזה לוקח או כמה זמן אמרו לנו שזה ייקח. אנחנו אף פעם לא לבד, יש לנו לב וחיבור תמידי.
כשיש נקע:
בקרסול הפנימי לרוב זה יושב על חולשה של חומר. מרידיאן כליות. בייחוד בעיות האשמה עצמית על כך. קשור לצ׳אקרה הראשונה שם הכליות נמצאות. השיעור הוא שהחומר לא שלנו. שהאושר לא תלוי בחומר שיש ובטח שלא ב״יוקרה״ שלנו. אם לוקחים לנו משהו או שאנחנו מאבדים משהו- ירושה, עבודה, נכסים וכו׳, עלינו לשחרר בעלות וכי כשנסיים את הגלגול הזה לא ניקח איתנו שום דבר מהחומר הזה. רק מה שנתנו באהבה הולך איתנו. כל מה שאנחנו צריכים זה מעט מאוד בשביל לקיים את עצמנו מבחינה חומרית.
בקרסול הקדמי- חוסר קבלה של סיטואציה לא צפויה. מרידיאן הקיבה. השיעור הוא להיות בקבלה ללא צפייה. הקשורה למרכז השלישי החברתי - להרגיש בטוח עם עצמי בחברה. לכל סיטואציה אם היא חברתית, מינית, מקצועית, משפחתית יש לנו דרך להגיב ולעבד אותה. כל אחד והטיפוס המאפיין אותו. מי שעושה את תהליך העיבוד הוא מרידיאן הקיבה ואם יש לנו נטייה להרגיש קורבן ולצפות להכרה אז שם תהיה לנו חולשה עד שנלמד את השיעור.
בקרסול החיצוני- בעיות של כעס על העולם ועל עצמי הקשורים במרידיאן כיס המרה, שגורמים לחוסר איזון בתנועה שתגובה למצבים שאנחנו נתקלים בהם. קשור גם למרכז השלישי החברתי. השיעור הוא לשחרר כעסים ולהיות בזרימה חופשית של אהבה.
בחלק האחורי- יש את גיד אכילס (דלקת) והעקב (דורבן) שקשורים למרידיאן שלפוחית השתן שקשור לצ׳אקרה השנייה שם הוא נמצא, בדרך כלל נחלש עקב משברים של מין ומיניות שמונעים מאיתנו מלהיות יצירתיים בחיים. השיעור הוא בנתינת אהבה ללא תנאים. כלומר, אם אנחנו אוהבים זאת פעולה שמשחררת אותנו מהכבדות של בעלות על אחרים. כשאנחנו לוקחים בעלות על אנשים אנחנו נצמדים לחוויה של אכזבה או קנאה ומזמנים משברים בנושא. אנחנו מצפים כל הזמן לקבל בחזרה או בכלל לקבל אהבה וכל מה שאנחנו כורכים בכך. אנחנו לומדים לשחרר את הצורך בקבלה מתוך הבנה שכל מה שאנחנו באמת רוצים זה לאהוב ללא תנאי ולעזור למי שהולך איתנו במהלך החיים להגשים את עצמו ולהתקדם בהמון חמלה והבנה ועידוד ותמיכה בכל מה שהוא/היא צריכים.
בעיה של החזר ורידי, בצקות, צלוליט קשורות גם להערכה עצמית וגם ליכולת שלנו להרים את עצמנו מבלי לפחד לעשות שינויים. לרוב יושב על חוויה של אירוע צפוי שלא הגבנו לו בזמן או פחדנו להגיב או נקלענו למחשבות שליליות והאשמה עצמית לגביו וכך בעצם החלשנו את יכולת הקבלה שלנו של השיעור שבאנו ללמוד בחיים האלה ולא אפשרנו זרימה חופשית לשינויים שמתרחשים.
ברכיים כמובן גם קשורות ליכולת והערכה שלנו לעמוד בסיטואציות בחיים. לעמוד בקצב החיים. ליכולת שלנו ליפול ולקום מחדש. לרוב זה יושב על חוסר קבלה וקשור למרידיאן הקיבה.
יש עוד הרבה מה לפרט אבל אני חושב שהעיקרון שאני למדתי ומה שתיארתי נותן תמונה שאפשר להעמיק בה.
תודה רבה על ההזדמנות ועל הזכות לעזור.